האם הנשיא קצב יכול בנסיבות הקיימות לצפות למשפט צדק? - בספק. משפט ע"י התקשורת, הציבור, העמותות למיניהן, הופכים את המשפטים של אנשי ציבור, ידוענים פוליטיקאים, למסלול משני. המשפט הקלאסי של פעם - הולך ונעלם ובמקומו אנחנו מקבלים - הצגה של יחסי ציבור, ספינים, הדלפות - והצגת ריאליטי. הנאום של קצב (3 שעות) היה מיותר משפטית, אבל מכוון לדעת הקהל - זאת היתה תגובה של "חיה פצועה" ונואשת המתחננת לתמיכה והבנה.
האימרה האנגלית המפורסמת עליה גדלו והתחנכו דורות של משפטנים ושופטים, שהיתה אבן יסוד בניהול משפטים, הגינותם, הצגתם ושאיפתם למשפט צודק והוגן, היתה העיקרון של: "He who comes to equity must come with clean hands". כלומר: "מי שבא בפני בג"צ - חייב לבוא עם ידיים נקיות.
איפה הימים ההם?
העיקרון הנ"ל "של ידיים נקיות" אינו מתייחס רק לבג"צ, אלא נכון ופועל גם בכל שיטת המשפט ומכאן גם עיקרון המשנה המלווה את שיטת המשפט האנגלי, לפיה פועלת השיטה שלנו והיא שהעו"ד הוא קצין בית המשפט לאמור Officer of the court - המחייב אותו בקוד התנהגות מתאים והולם.כיום, לצערנו בשל היות התקשורת רב קווית, המשפטים והחקירות מתנהלות בשלב א' - בתקשורת ובציבור ורק בשלב ב' - בבית המשפט.
איש ציבור, ידוען, פוליטיקאי - שנחקר/נחשד, מואשם מצטייד במקביל בעו"ד, ביח"צן, בדובר והצנועים יותר בעו"ד שהוא גם יח"צן וגם דובר.
הסנגורים ברוב המקרים
- מגיבים, מתגוננים ולפעמים בלית ברירה גם יוזמים ראיונות ובמסיבות עיתונאים אגרסיביות ומתוקשרות היטב. זה לא טוב, לא בריא, לא מקצועי - אבל הלחץ הציבורי דורש זאת.חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961
- אומר בסע' 54: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית משפט לעשות משפט."מכאן, שנאמנותו של עורך דין, מסורה ראשית לקליינט ומתפקידו לעזור לבית משפט, בעשיית משפט וניהולו התקין. על כן, נחשב עו"ד כקצין בית משפט - Officer of the court, ועליו לפעול ולהתנהג בהתאם.
כאן המקום, להבהיר בצורה פשוטה וחדה בית משפט לא עושה "צדק" - בית משפט עושה "משפט". יש להבדיל ולהתנער מהקלישאות המקובלות של "הצדק ייצא לאור", בית משפט - יעשה צדק וכו'.
השופטים עושים מאמצים להגיע לחקר האמת, אך לא תמיד הדבר אפשרי וניתן לביצוע.
בית המשפט - שופט, מעריך, מוציא מסקנות, על סמך החומר הראיתי. לאמור: העובדות, המסמכים, עדויות שמונחות בפניו, שנמצאות בתיק בית המשפט ומה שהובא והושמע באולם בית המשפט. מכאן שיש הרבה מקרים, ששני הצדדים במשפט יוצאים בהרגשה של מקופחים או שלא נעשה צדק. זה טבעי, זה קורה וצריך להשלים עם זה. כאשר המשטרה, הפרקליטות לא מתאמצים מספיק, לא חוקרים משלימים, ממהרים מדי, מורחים מדי, מחפשים את החשודים "מתחת לפנס" - ולא יצירתיים, בחקירת כיווני חקירה נוספים - מסתפקים "בהודאות" - עדויות שהוצאו לפעמים בלחץ או בתרמית או באמצעות "מדובבים" שתולים ומתודרכים מראש או "עדי-מדינה" - אינטרסנטים לא אמינים ומניפולטיביים - התוצאות מגיעות לפעמים, עד כדי עיוות דין וכבר היו דברים מעולם.
במקרה של קצב, יצא הקצף על הסנגוריה במיוחד ע"י התקשורת בתוספת מומחים ופרשנים, שמעולם לא ניהלו משפט פלילי, חלקם גם לא הופיעו בבתי משפט וכל הידע שלהם בא מספרים, ספרות ואקדמיה צרופה ולכן גם כך נשמעת הביקורת שלהם.
למשל: הביקורת על תרגילי הסחבת של סנגורי קצב - תוך המלצות לבטל את עסקת הטיעון לא להעביר להם חומר חקירה נוסף, לא להיעתר לבקשות וגחמות הנשיא לשעבר.
מעניין היה לשמוע את אותם מומחים ופרשנים
- אילו הם, בניהם או אחיהם היו עומדים למשפט פלילי בנסיבות אלה.הרבה מן הפרשנים והמומחים, לא השלימו עדיין עם העובדה שהסנגוריה של קצב הצליחו להגיע "להסדר טיעון" - המגמד את טיוטת כתב האישום המקורי - ואת הצהרותיו הלוחמניות והבומבסטיות של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז בטרם עת ובטרם בשלו הראויות.
הטענות צריכות להיות מופנות למשטרה, לפרקליטות ולמזוז עצמו. אבל התקשורת לא יכולה להשלים עם המצב שמשפט כה עסיסי ומלא סקופים - בורח להם מהידיים.
סנגורי קצב דורשים את כל חומר החקירה החסר + חומרים שחסרים להם לגבי המתלוננת א' ממשרד התחבורה - לאור התצהיר שהגישה עפ"י החוק לבית המשפט - עפ"י בקשתה, בקשתם ראויה מקצועית ובמקומה.
כאשר מתלוננת מגישה (עפ"י הליך שנקבע בתיק נפגעי עבירה) תצהיר ובו מפרטת את שעבר עליה, לבטיה, סיבלותיה, טיפולים הרפואיים ע"י פסיכולוגים/פסיכיאטרים, העדר כושר עבודה, בעיות חברתיות וכו'.
היא אוטומטית חושפת עצמה
- לחקירה נגדית על כל סעיפי התצהיר בבית המשפט, שיש להם השפעה הן על העונש, על עסקת הטיעון ועל נושא הקלון.המסקנה מכאן
, שאין מקום להירתע מהגשת התצהיר, אך אי אפשר למנוע את החקירה אם הצד השני עומד על כך, ולכן צריך להיות מוכן לכך נפשית בגיבוי מסמכים ועל כל המשתמע מכך.סנגורי קצב נלחמים לא רק על זכויותיו
, על כבודו, מעמדו ושמו, אלה גם על ההרשעה בקלון המשפטי, להבדיל מהקלון הציבורי. ולכן כל צעדיהם עד כה מבחינה משפטית מוסרית ואתית - מגובים מקצועית.התופעה הנלווית, לחקירת הנשיא קצב
, ולאנשי ציבור נוספים - שעורכי הדין בלחץ הנסיבות, נאלצו להיות גם דוברים ויח"צנים, דבר הפוגע במקצועם ותפקידם כעורכי דין פרופר.כאשר המשטרה, הפרקליטות, במהלך החקירות ו"השימועים" - מדליפים, בצורה מגמתית עקבית גרסאות ועדויות נוחות ולרוב חד צדדיות - אין ברירה לסנגורים אלא לנקוט בעמדת הגנה ומזעור נזקים - לאמור: להפוך לדוברים יח"צנים, להופיע בכל כלי התקשורת, להדליף גרסאות נגדיות, לתקוף,להשמיץ וליצור רקע ציבורי נוח לקליינט שלהם.
האם זה נכון - לא. האם זה נחוץ - כן. האם זה - מתפקידו הייעודי של פרקליט - לא
.אבל הנסיבות מחייבות אותו - לנקוט בכל האמצעים החוקיים - להגן על מרשו במיטב כוחו המקצועי, כולל התקשורת.
ניקח כדוגמא את הכיסוי התקשורתי שקיבלה פרשת קצב.
התקשורת הסתערה בשצף קצף על קצב, תדמיתו, התנהלותו, הרגלי המין שלו במשרדים הקודמים ובבית הנשיא, ורמסה ברגל גסה, את פרטיותו, משפחתו ו"חזקת החפות שלו".
כדי שלא תהיה אי הבנה ב"הבנת הנקרא", חקירת המשטרה נגד נשיא המדינה, היא בהחלט נושא לגיטימי, לדיווח סיקור והתייחסות עיתונאית וציבורית, במידה ובצורה הנכונה והמאוזנת.
אבל מה שראו עינינו בטלוויזיה ובכתובים עבר כל גבול של "מידתיות" סבירה - גם בהתחשב בעובדה "השולית", שמדובר במוסד הנשיאות, שמדובר בסמל לאומי, שמדובר בתדמית המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ. ההומור הדק והעוקצני של נשיא רוסיה פוטין, בעת הביקור של אולמרט, על כוח הגברא של קצב וביצועיו, לא הוסיפו כבוד למדינה. אם נצרף לכך את הדיווחים בכל ערוצי הטלוויזיה ובכל השפות המשודרות, לא ניתן היה שלא להרגיש בפגיעה במוסד הנשיאותי ובמדינה. כמו שלא נסכים ולא נשקוט כאשר, ייפגעו ויישרפו סמלי ישראל בעולם הנאור, תמונות הנשיאים, ראשי ממשלה ודגלי המדינה (פרט לארצות ערב העוינות), כך גם בדיווחים, שמאבדים פרופורציה.
אבל, למה לנו להלין על זרים, כאשר כל העיתונים בישראל יצאו בכותרות ענק ראשיות, כמעט מדי יום ביומו - על מעללי הנשיא "האנס הסדרתי" - "המטרידן האובססיבי", הייצור המפחיד ששוכן בבית הנשיא. כאילו באו לומר: יש את הנשיא קצב, לצרכים ייצוגים ומיניסטריאליים, ויש את "פנטום בית הנשיא", בדמות "איש חולה המין", שמסתובב ומתפרק בבית הנשיא.
כל הקרקס "המגעיל" והפוגעני הזה, הוא לא רק באשמת התקשורת, שיכלה בהחלט לרסן את עצמה ולהוריד את פרופיל הכותרות והחשיפות הבלעדיות, אלא בעיקר אשמת "מכת ההדלפות".
אז נכון שעיתונות חופשית ניזונה וחיה מהדלפות, זה היה בעבר ויהיה גם בעתיד
, אבל יש גם עניין של כבוד למוסד, אם לא לאדם שמאייש אותו, למדינה, סמליה ודגליה. וועדת העורכים או כל עורך ראשי יכלו לצמצם ולהוריד להבות מבלי לפגוע בסיקור העובדתי.מקור ההדלפות הראשוני, אותו ניתן וחייבים לצמצם ולרסן, משפטית, ענישתית, היא משטרת ישראל. בידה החומר הגולמי הראשוני וכשזה מתחיל לנזול ולהתפרסם כמעט על בסיס יומי, תוך ציטוטים מעדויות, זה בלתי נסבל ובלתי נסלח.
נכון שבשלבים מתקדמים כולם מדליפים
- זה חבל, זה מרגיז, אבל זה המשך לתהליך, שהוא כורח בל יגונה כדי להתגונן.ההיגיון אומר: שאיש ציבור שנחשד בעבירה לא ממהר להדליף, נתונים ועובדות שעלולות לפגוע בו, בתדמיתו ובמשפחתו. אבל כשהדבר נעשה, מסיבות שונות, חלקן מרושעות, מתוכננות, להראות שאנו פועלים ומתקדמים בחקירה, "מיטב החוקרים" עושים עבודת שטח, לא מבדילים בין עשיר לעני, התוצאות בהתאם.
כדי לא לפגר אחרי ניתוץ התדמית ולהציל מה שניתן "מחזקת החפות", הנרמסת בריש גלי, הופכים עורכי דין, לדוברים יח"צנים, אנשי תדמית ואסטרטגיה במקום להתרכז במקצועם וייעודם, מתן הגנה מקצועית משפטית לקליינט שלהם.
התוצאה, הדלפות מאסיביות עוד יותר, כדי לסתור את מתקפת הסנגורים, המקורבים, יודעי דבר, "והפקיד הבכיר" במטוסו או בלשכתו של הנשיא. כך אנו רואים, את מיטב עורכי הדין, עושים סבבים בתקשורת כדי להסביר, להתגונן, להשמיץ ולחסום בגופם רכילות זולה ואשמות שווא ולהפיץ בהזדמנות זו גרסה נוגדת ומאוזנת.
האם זה תפקידו של סנגור - לא ולא. האם הוא נאלץ לעשות זאת בנסיבות כאלה כן, עם כל ההסתייגויות הרתיעה והדחייה.
פרופ' אלן דרשוביץ, מגדולי עורכי הדין הפליליים בארה"ב
, איש אקדמיה ממעלה ראשונה שספריו בתחום הם חיוניים להבנת המערכת המשפטית בארה"ב ודרך פעולתה, כותב בספרו: "מכתבים לעורך דין צעיר", בין היתר: "באף מקצוע אחר לא קיים עיסוק כפייתי יותר במוסר ובאתיקה מאשר בעולם המשפטים. עורכי דין טובים עוסקים בכפייתיות בקונפליקטים שבין אתיקה משפטית, הדורשת סנגור מסור למען הלקוחות, חפים מפשע או אשמים, לבין המוסר והצורך בהגינות".גם עורכי הדין של אנשי הציבור שלנו נתקלו ונלחמו כלפי פנים וכלפי חוץ בעקרונות אלה של מוסר ואתיקה משפטית. קחו לדוגמא את הפרשיות שהסעירו את המדינה, פרשת צחי הנגבי, ביבי נתניהו, ח"כ בלומנטל, ח"כים בהצבעה כפולה, פרשת הקצין והריגת הילדה בווידוא הריגה (שיצא זכאי), מהנדס מע"צ שהתאבד - מפקד ימ"ר דרום, (בוועדת זיילר), ועכשיו נשיא המדינה.
הדברים הקצינו עד כדי כך שאפילו השופט העליון מישאל חשין, לא יכול היה יותר להבליג ובראיון טלוויזיוני טען שהנשיא הורשע, נשפט בעיתונות, בטרם החקירה הסתיימה והיועץ המשפטי נתן החלטתו, ורק לאחרונה חזר על עמדתו זו בראיון טלויזיה נוסף.
לפי מיטב הבנתי, בארה"ב בו מתנהל המשפט בפני מושבעים, פרסומים מאסיביים בתקשורת הם עילה להעברת המשפט למחוז או מדינה אחרת ואפילו לביטול המשפט. שהרי כפי שאומר השופט חשין, צריך להיות האדם מברזל כדי לא להיות מושפע, והשופטים למזלנו הם בני אדם. (כיום מבקר המדינה), אמר את אותם הדברים מספר שנים קודם לכן, בהרצאותיו בפני כנסים של עורכי דין. גם השופטת דליה דורנר - חזרה על דברים אלה, בהדגשה מיוחדת בראיון טלויזיוני.
להזכיר, כי נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר השופט מיכה לינדנשטראוס
האם ניתן להתגבר על שטף ההדלפות - ספק רב. האם ניתן לצמצמן למינימום - בהחלט כן, אם המשטרה בראשות המפכ"ל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ייתנו לכך את דעתם יוציאו הוראות מפורשות, ובעיקר ידאגו ליישומם בפועל ע"י נקיטת אמצעים משפטיים, ענישה והדחה מתפקיד. יש לבלום את השטף בכל מחיר, גם אם הוא ימשיך לנזול באיטיות מדי פעם.
מלחמת ההדלפות בתקשורת:
לפני שנים לא רבות, כשדיברו על "הדלפה", היה מדובר בלשון יחיד או "הדלפות" התכוונו לשתיים שלוש מכסימום.
כיום ממש לעינינו, מדובר בשיטפון, בדליפות מסחריות - ובמידה והגופים המתאימים, שהם היועץ המשפטי לממשלה, ראש אגף החקירות במשטרה ופרקליט המדינה, לא יתערבו בנעשה וינקטו בסנקציות חריפות, כמו העמדה לדין משמעתי, או פלילי, הדחה, העברה מהתפקיד, הורדה בדרגה, ולא יבלמו בהקדם את התופעה, מערכת המשפט תצא ניזוקה וקשה יהיה לתקנה.
המצב כיום, נכון לכתיבת שורות אלה, שהחקירות והחשדות נידונים במעין פרוצדורה של "קדם משפט" ע"י העיתונות והציבור. ואם יגדיר זאת מישהו - כ"משפט שדה" ע"י העיתונות, לא תהיה זאת הגדרה מוגזמת.
עלי לציין ולהדגיש
- אין מדיניות רשמית של "הדלפות", אבל מאחר והגופים האחראיים, עובדי עצות, לא מתפקידים, לא נוקטים בסנקציות, הנושא הפך ל"פרוע" ואיש איש על דעת עצמו, "מדליף" כראות עיניו - כל אחד ומטרותיו עמו.היועץ המשפטי לממשלה (דאז) אליקים רובינשטיין, יצא בזמנו למאבק נגד התופעה השלילית, אך לא הצליח לבלום אותה.
היועץ המשפטי הנוכחי מני מזוז, יכול לנופף עם הנחיות היועץ, המונעים זאת, אך חוסר מעש וחוסר הרתעה לא מונעים זאת. כנ"ל ההוראות במשטרת ישראל, הכל כתוב ומאורגן, אך החוקרים, הקצינים, המחוזות, הניצבים לא נוקפים אצבע, אלא עושה רושם שהיחידות השונות, מתחרות בתופעה ובעמקתה - כל מחוז וניצב למטרותיו.
העיתונות והתקשורת על כל אגפיה
- משחקות כאן תפקיד מרכזי וחיוני, בהבאת "ההדלפות" - לידיעת הציבור בהעצמתן, בליבוי האש הבוערת והפיכתה ללהבה ציבורית - תוך רדיפה אחר רייטינג, תחרות בין ערוצית ובין העיתונים, וכל זאת על חשבון הנחקרים וחמור יותר מערכת אכיפת החוק."ההדלפות" המאסיביות, לפעמים או-ליין ממוטטות את אבני היסוד של מערכת אכיפת החוק, מערכת המשפט, ומרוקנות מתוכן את העקרונות הבסיסיים, עקרונות הברזל של משפט הוגן, של חזקת החפות ופגיעה אנושה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והם נרמסים בראש חוצות - ואין זועק ואין מונע ואין עוצר.
כבר היו "הדלפות" בעבר בעלות אופי מגמתי, אידיאולוגי, פוליטי, אישי וכו'. (הבולט ביניהן - ההדלפה של הפרקליטה עו"ד גלאט-ברקוביץ בפרשת חיקור הדין של שרון). ראה את פרשת דרעי, בראון-חברון, חקירת נתניהו (בנושא ההובלות והמתנות), חקירת צחי הנגבי, חקירת הנשיא לשעבר קצב, תיק רמון (בנושא - מחלת הנשיקה), בהם נחצו כל הקווים.
אבל לשיא שלילי כמו בחקירות אולמרט, במיוחד החקירות האחרונות הקשורות לטלנסקי + ראשון טורס - טרם הגענו בעבר. עו"ד אורי מסר מסרב ובצדק, לשתף פעולה עם המשטרה בגלל ההדלפות של עדותו ולכן החליט לשתוק. תופעה זאת כבר היתה בעבר - והיא תתחזק בעתיד ובצדק, לאור ההדלפות האחרונות.
בלי קשר לאשמות, לתוכנן, לנושאי החקירה והאישים הקשורים בה
, לא יתכן להשלים במדינת חוק וסדר להמשך התופעה של שפיטה עיתונאית.אני לא מאשים את העיתונות
- הם למעשה עושים את מלאכתם ומביאים לציבור את המידע והעובדות, שהם מצליחים לדלות ממקורותיהם, למרות שניתן לדרוש יותר בקרה ואיפוק מצד העורכים, אבל הם מקבלים "גחלים לוחשות", מוסיפים רוח וצבע טרי - ועושים "מנגל" עם נבחרי הציבור הנחקרים.הסימביוזה בין העיתונות וחוקרים מדליפים
צריכה להדאיג את מערכת אכיפת החוק.הבילוי החביב "בוא נעשה על האש" - מתאים למצב בו מנהיגי הציבור, מכל המפלגות ומכל הזרמים מקבלים טיפול "עשרת אלפים" מצד התקשורת.
כמובן שיש גם "אתרוגים" - שאליהם מתייחסים בזהירות ובכפפות משי. בזמנו זה היה אריק שרון בתקופת ההתנתקות כשמהלך זה התאים באידיאולוגיה לרוב המבקרים שלו בעבר, הם התכופפו ושמרו עליו שלא יצטנן. בבחירות האחרונות - ציפי ליבני שהיתה אמורה לבלום מטעם המרכז והשמאל את ביבי ואם אפשר להדיחו אותרגה על-ידי התקשורת והשמאל.
לאמור: לעיתונאים, עיתונים, יש אג'נדה והם מעלים, מורידים, תוקפים ומבקרים פוליטיקאים בהתאם לתפיסת עולמם ורצונותיהם הפוליטיים.
לעומת זאת - בנימין נתניהו, נשפט ברותחין כשיצא לאנגליה בזמן המלחמה, ונהנה מפינוקי יתר, במלון, בכביסה ובפן, והעיתונות והטלויזיה חגגו בתחקיר מעמיק של מספר פרקים, כאשר הכתבים מצלמים את המלון מבחוץ, את הסוויטה מבפנים, מראיינים את פקיד הקבלה ומצביעים על השחיתות המוסרית של יו"ר האופוזיציה.
בלהט הדיווח שכחו לציין
- שנתניהו נתבקש ע"י משרד החוץ - לצאת ללונדון בזמן מלחמת הלבנון השניה, כדי להסביר את מדיניות ישראל ומטרות מלחמתה. שכחו להדגיש שנתניהו הוא מסבירן ונואם עבור ישראל מס' 1 היום במערכת, שבמהלך שלושה ימים קיים כ-50 ראיונות, מפגשים + קשר עם הקהילה היהודית וצמרת הממשל האנגלית. דבר - שלא נראה לי שנציג אחר מסוגל לעשות בכמות ובאיכות.אז נכון, שהפינוקים הקטנים היו מיותרים בנסיבות המקרה, אבל להתרכז רק בהם ולהתעלם מן העיקר, מצביעה על תקשורת לא מאוזנת, לא מפרגנת ומגמתית. אין צורך לאהוב את נתניהו (מי שלא רוצה) או לתמוך בו (מי שלא רוצה), אבל אפשר וחייבים לדרוש הגינות בסיסית, איזון ופרגון אם אכן מגיע.
במקרה של חקירות אולמרט
- נתקלנו בתופעות שלא היו בעבר. פרט להדלפות מאסיביות חלקן און ליין נאלץ צוות התגובות של אולמרט, לרבות הסנגוריה, להשיב מלחמה שערה.תגובות, גרסאות, ספינים תקשורתיים מגמתיים יוצאים מלשכת אולמרט - והופכים את החקירות לקרקס תקשורתי.
ניקח את החקירה המוקדמת של טלנסקי
.החקירה הראשית
- הודלפה לתקשורת ונתנה לציבור הרגשה לא נוחה בלשון המעטה. השאלות, המטרה והדרך בה טלנסקי - ייחקר בחקירה הנגדית - הודלפו לתקשורת (לפני החקירה), דבר לא רגיל, לא מקובל ומסוכן.הסכנה בטקטיקה זו
- היא בכך, שטלנסקי מוזהר מראש על כיווני החקירה - ומצד אחר אם טלנסקי הוא איש: רמאי, שקרן, מניפולאטור, בריון, מאיים, סחטן - והיה בקשרים חברתיים עסקיים, חבריים עם אולמרט משך 15 שנה, כולל מכתבי המלצה חמים שקיבל ממנו לעסקיו, מה זה אומר על אולמרט האיש והמנהיג. שנאמר: "אמור לי מי חבריך - ואגיד לך מי אתה", ועל כך נאמר: חכמים היזהרו בדבריכם ובהדלפותיכם - כי זה יכול להיות בומרנג.ובאשר להדלפות גופן, כך ניתן למיין אותן למספר קטגוריות
, לפי משקלן, מטרותיהם ואיכותם. יחד עם זאת, ברצוני להעיר, לכל אותם מומחים פרשניים, עיתונאיים ואנשי ציבור, שצידדוומצדדים בהדלפות נוסח עו"ד גלאט-ברקוביץ מהפרקליטות שהם במו ידיהם ובפיהם, לא רק טועים ומטעים, אלא מכרסמים בשלטון החוק, מביאים לחוסר אימון במערכות אכיפת החוק ובמערכת המשפט.
ולהלן דירוג ההדלפות
לפי שיטתי:א. הדלפות שוליות, למטרות קבלת כותרת בתקשורת, שאינן מזיקות במיוחד, אבל עושות רעש זמני לגוף מסוים כמו, משטרה, מע"מ, מכס, פרקליטות.
ב. הדלפות חיוביות - כגון: דיווח על פעולות המסכנות את שלום הציבור, את החברה, על שחיתות מוסדית ציבורית ופרטית, לרבות הברחות, זיופים וכו'.
ג. הדלפות אסורות - על פי כל קנה מידה מוסרי חברתי, משפטי ובטחוני. זה כולל אינטרס פוליטי, אידיאולוגי, כדי להשיג שלטון או להפיל שלטון, תמורת כסף או טובות הנאה, קידום אישי.
ד. הדלפות - במסגרת תרגילי חקירה מאושרים ע"י צמרת המשטרה והפרקליטות.
לסוג זה ניתן לייחס - הספקת מידע שגוי כגון: עיתון מודפס במיוחד (בעותק אחד) עם מידע על מעצר חשודים וביניהם "עד-מדינה", או משתפים פעולה עם המשטרה וכדו'. פרסום ידיעה והפצתה בין גורמי משטרה ועבריינים על ממצאים מסוימים, שימוש במדובבים או כדו'.
ה. הדלפות מבית משפט, מזכירות, מתמחים. לסוג זה ניתן לשייך מקרים של קשרים עם מזכירות בתי משפט, מתמחים ואפילו שופטים שמעוניינים שפסק הדין שלהם או החלטה ספציפית יקבלו פרסום ושמם יוזכר לעניין קידום ואגו.
הריצה לתקשורת
אחת הרעות החולות של המשטרה היא הריצה לתקשורת, תוך הדלפות בלתי פוסקות על הנעשה בתיקים שבטיפולה, לדוגמא: תיקי החקירה של הנשיא קצב, התיק של רמון, התיקים בזמנו של חקירת בנימין נתניהו ואשתו שרה, השר צחי הנגבי ואנשי ציבור רבים נוספים.
הקשר הסימביוטי לתקשורת
, נחוץ למשטרה כדי להראות לציבור שהיא קיימת, היא עובדת, היא מצליחה, חיה ובועטת.משך השנים המשטרה "חטפה" ביקורת קשה על קשר הדוק זה, הן בגלל ההדלפות התמידיות, לפעמים מחקירה און-ליין, והן בשל מסיבות עיתונאים מיותרות, מתוקשרות ובומבסטיות.
יש הרבה דוגמאות למסיבות עיתונאים מיותרות שהביאו למשטרה בסופו של דבר, עגמת נפש וביזיונות לא קטנים. שתיים מהדוגמאות הנ"ל שייכות לזמן האחרון. תפיסת האנס בני סלע בנהרייה על שלל קציני המשטרה בראשם - המפכ"ל והשר לביטחון פנים - דיכטר, והתצלומים הקשים עם האנס על-ידי השוטרים.
השנייה - מסיבת העיתונאים המתוקשרת היחצנית והמוקדמת מדי, בפרשת רצח הילדה מקצרין והצבעה על הנאשם הבטוח זדורוב, כרוצח שהודה ושיחזר.
כיום כבר ברור שתיק הרצח הזה מסובך הרבה יותר מהפתרון המהיר שהציגה המשטרה. הספקות והחורים השחורים בראיות ובהוכחות (ד.נ.א. - סימני נעליים, שערות), הולך וגדל מדי יום כולל שהנאשם חזר בו מההודאה והשחזור. עכשיו - המשטרה משחררת כל יומיים ראיות חדשות כדי להראות שהיא צודקת - וגם זאת דרך פסולה.
הפתגם הערבי החכם
- המהירות מהשטן, בכל הקשור להצהרות המשטרה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הבעיה היא - שהם עדיין לא הפנימו את הבעיה ולא למדו אותה.
נקודות למחשבה והרהורים:
א. הטענה שהציבור רשאי לדעת על חקירה של נבחר ציבור, במיוחד ראש ממשלה, שר, ח"כ, ראש מפלגה, נשיא היא לגיטימית ומוצדקת.
ב. אבל הדרך צריכה להיות לא באמצעות "הדלפות" אישיות, מגמתיות או אידיאולוגיות - אלא בצורה מסודרת מאורגנת ומבוקרת.
ג. לדעתי - דובר משרד המשפטים ביחד או לחוד, בצורה מתואמת, עם דובר משטרת ישראל עליהם לפרסם הודעה בנוסח כללי על החקירה כמו: "ראש ממשלת ישראל - נחקר בחשד לעבירות של קבלת כסף בסכומים גדולים למטרות שאינן לגיטימיות או שלא בהתאם לחוק".
ד. הציבור זכאי לדעת, אבל לא את הכל, לא בצורה מפורטת ורק בזמן הנכון והראוי.
ה. פרסום חקירת אולמרט ועדותו המפורטת - בעיתונים, באינטרנט ובכל אמצעי התקשורת האלקטרוניים, בטרם הוחלט על כתב אישום, שימוע או משפט - היא חרפה למערכת אכיפת החוק.
ו. שהמשטרה והפרקליטות, לא יתפלאו שבעתיד הקרוב נחקרים יסרבו להיחקר ולמסור עדות ובצדק, לאור קרקס ההדלפות המתחולל לעינינו.
ז. להזכיר לציבור - משפטים וחקירות שנשפטו בציבור בטרם עת: פרשת רפול ז"ל - יצא זכאי. פרשת בראון-חברון, עמדי הובלות, מתנות - כולם נגד נתניהו - התיקים נסגרו, פרשת רובין ריבלין - התיק נסגר, פרשת קהלני (גיבור ישראל) - יצא זכאי, ליברמן, גאידמק - בחקירה - 10 שנים, פרשת צחי הנגבי - התיק בבית משפט, פרשת רמון - נשפט בציבור במשפט שדה.
ח. הנאום של קצב (ההצגה) מסיבות העיתונאים - לא היתה מהלך משפטי מוצלח - אבל קצב על דעת עצמו פנה לציבור, לקהל, כדי לקבל את תמיכתו ועזרתו במהלך המשפט וזה עלול להתברר כצעד מוטעה. התנהגותו של קצב היא כשל חיה נואשת שנושכת גם את המטפל.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
